זוגיות- הצורך הקיומי שיראו אותנו

אחד הצרכים האנושיים העמוקים ביותר הוא הצורך להרגיש שאנו רוצים שרואים אותנו. לא רק שמבחינים בנוכחותנו הפיזית, ולא רק ששומעים את המילים שאנו אומרים, אלא שמישהו קולט את העולם הפנימי שלנו: מבין מה עובר עלינו, מתייחס ברצינות לרגשותינו, מכיר ברצונותינו ובצרכים שלנו ומגיב אליהם. במובן הזה, ״לראות״ אדם פירושו לומר לו, גם בלי מילים: אני מבחין בך; מה שאתה מרגיש חשוב לי; החוויה שלך ממשית בעיניי; אתה משמעותי עבורי.

אפשר לתאר את הצורך הזה כצורך קיומי, משום שהוא קשור לא רק לנוחות רגשית או לשביעות רצון מהקשר, אלא לעצם החוויה שלנו את עצמנו כבני אדם בעלי ערך ומשמעות. האדם אמנם מתקיים כישות נפרדת, אך תחושת העצמי שלו מתפתחת ומתקיימת בתוך קשר עם אחרים. אנחנו לומדים מי אנחנו גם דרך האופן שבו אחרים מגיבים אלינו. כאשר אדם משמעותי מבחין בשמחה שלנו, מתעניין בכאב שלנו, מתרגש מהצלחותינו ומנסה להבין את הפחדים שלנו, הוא אינו רק מעניק לנו תמיכה; במובן עמוק יותר הוא מאשר את קיומנו הסובייקטיבי.

רעיון זה עומד במרכז החשיבה האינטר־סובייקטיבית של ג׳סיקה בנג׳מין (Jessica Benjamin). בנג׳מין מתארת את ההתפתחות האנושית כתהליך שבו העצמי זקוק ל״הכרה״ (recognition) מצד סובייקט אחר. אין די בכך שהאחר רק ימלא את צרכיי; אני זקוק לכך שהוא יכיר בי כמרכז עצמאי של רגשות, מחשבות, רצונות וחוויות. בנג׳מין מדגישה כי בלב האינטר־סובייקטיביות נמצאת ההכרה ההדדית: היכולת לחוות את עצמי כסובייקט ובה בעת להכיר בכך שגם האדם שמולי הוא סובייקט נפרד, בעל עולם פנימי משלו.

מכאן נובע צורך אנושי עמוק: כדי לחוש באופן מלא את העצמיות שלי, אינני יכול להסתפק בעצמי. אני זקוק לאדם אחר שיכיר בי. דווקא משום שהאחר אינו חלק ממני, להכרה שלו יש משמעות. אם אשתי מקשיבה לי רק מפני שהיא אמורה להסכים איתי, אין בכך אותה חוויה של הכרה. אולם כאשר היא אדם נפרד ממני, בעל מחשבות ורצונות משלה, ובכל זאת היא מתאמצת להבין את החוויה שלי – אני מרגיש שנראה משהו אמיתי בתוכי. בנג׳מין מדגישה שהכרה משמעותית אינה יכולה להיות רק ״שיקוף״ מכני; ערכה נובע מכך שהיא מגיעה מאדם אחר, עצמאי ונפרד ממני.

רעיון דומה מופיע, מזווית אחרת, ב־״פסיכולוגיית העצמי״ של הפסיכולוג היינץ קוהוט (Heinz Kohut). קוהוט ייחס חשיבות רבה לצורך של הילד ב־״שיקוף״ (mirroring) מצד הדמויות המטפלות בו. הילד מביט בהתלהבות על משהו שעשה ומחפש את פני הוריו; הוא אינו מחפש רק מידע על איכות הביצוע. הוא מחפש בעיניהם אישור לכך שההתלהבות שלו ראויה למקום, שההישג שלו משמעותי ושעצם נוכחותו מעוררת עניין. הצורך הזה אינו נעלם בבגרות. צורתו נעשית מורכבת ובוגרת יותר, אך גם אדם מבוגר זקוק לכך שאנשים משמעותיים יכירו בחוויה שלו ויגיבו אליה.

לכן אפשר להבין מדוע אחת החוויות הכואבות ביותר בתוך נישואין היא התחושה: ״הוא לא רואה אותי״ או ״היא לא רואה אותי״. הכוונה של האמירה זו היא: הוא אינו קולט מה עובר עליי. הוא אינו מבין עד כמה הדבר חשוב לי. הוא אינו מבחין במאמץ שלי, בפחד שלי, בעייפות שלי או בתקווה שלי. מבחינה חיצונית בני הזוג יכולים לנהל בית משותף היטב, לגדל ילדים, לעבוד, לשלם חשבונות ולתפקד כצוות יעיל – ובכל זאת אחד מהם עלול לחוות בדידות עמוקה מפני שאינו מרגיש נראה.

חוקרים במחקר היחסים העכשווי העניקו לתופעה הזאת מושג מדויק במיוחד: תגובתיות נתפסת של בן הזוג (perceived partner responsiveness). חוקרים אלו מתארים תגובתיות כתחושה שבן הזוג מבין אותי, מעריך ומתקף אותי, ודואג לצרכים ולרווחה שלי. במילים פשוטות, זו במידה רבה החוויה: ״האדם הקרוב אליי באמת קולט אותי״. מחקרים בתחום מתייחסים לתגובתיות כמרכיב יסודי בהתפתחות ובשימור של אינטימיות.

חשוב במיוחד שהמושג הוא תגובתיות נתפסת. לא די בכך שאני משוכנע שאני בן זוג קשוב; השאלה היא האם אשתי חווה אותי ככזה. אדם יכול לומר: ״אבל אני עושה בשבילה הכול״, ובכל זאת אשתו יכולה להרגיש בלתי נראית. הוא דואג לבית, מטפל בעניינים טכניים, עובד קשה ואפילו מנסה לפתור כל בעיה שהיא מעלה – אך אם כאשר היא מספרת לו שקשה לה הוא מיד מסביר לה מדוע היא טועה, ממעיט בחשיבות רגשותיה או מציע פתרון לפני שניסה להבין אותה, היא עלולה לחוות פער כואב: הוא אמנם דואג לי, אבל הוא אינו רואה אותי.

המחקר אף מצביע על כך שלתחושה הזאת עשויות להיות השלכות החורגות הרבה מעבר לרגע מסוים של קרבה. במחקר אורך שכלל יותר מאלפיים מבוגרים נשואים נמצא כי תפיסת בן הזוג כמבין, מעריך ודואג ניבאה עלייה ברווחה בתחושת משמעות, התפתחות ומימוש – גם כעבור כעשר שנים.

הצורך להיראות מסביר גם מדוע לעיתים מריבות זוגיות שנראות כל כך קטנות מבחוץ נחוות מבפנים כגדולות כל כך. בני זוג יכולים להתווכח על איחור, על כלים בכיור, על ביקור אצל ההורים או על משפט שנאמר בדרך הביתה. אבל מתחת לתוכן הגלוי עשויה להסתתר שאלה אחרת לגמרי: האם אתה רואה אותי? האם אתה מבין למה זה חשוב לי? האם אתה מבחין במה שאני נושא? האם החוויה שלי קיימת עבורך?

לכן גם משפט קטן עלול לעורר תגובה רגשית גדולה. כאשר אישה מספרת לבעלה על יום קשה והוא משיב: ״את לוקחת את זה יותר מדי קשה״, מבחינתו ייתכן שזה ניסיון להרגיע אותה. מבחינתה המסר עלול להתפרש אחרת: החוויה שלי אינה מובנת לך. בעל מספר לאשתו על כישלון בעבודה והיא ממהרת לומר: ״לא נורא, מחר כבר תשכח מזה״. היא מבקשת לעודד אותו, אבל הוא עלול לשמוע: את לא מבינה כמה הדבר הזה משמעותי עבורי. בשני המקרים הבעיה אינה בהכרח חוסר אהבה. לעיתים זו החמצה של הצורך בהכרה.

מכאן גם הקשר העמוק בין להיראות לבין לתת אמון. כאשר אדם חווה שוב ושוב שבן זוגו מתעניין בעולמו הפנימי, מנסה להבין אותו, מתייחס ברצינות לרגשותיו ומגיב לצרכיו, נוצרת בהדרגה ציפייה: כשאהיה זקוק לך, לא אהיה לבד. אפשר יהיה להביא אליך את החלקים הפגיעים שלי מפני שלא תתעלם מהם ולא תבטל אותם. מחקרי תגובתיות אכן קושרים את תפיסת בן הזוג כמגיב לצרכים עם איכות הקשר, שביעות רצון ותחושת ביטחון ביחסים.

מנגד, כאשר אדם אינו מרגיש לאורך זמן שרואים אותו הוא עלול להתחיל להסתיר את עצמו. מדוע לחשוף כאב אם ממילא יבטלו אותו? מדוע לספר על פחד אם התגובה תהיה ביקורת? מדוע להביע צורך אם הוא ייתפס כחולשה או כתובענות? כך עלול להיווצר מעגל הרסני: אדם שאינו מרגיש נראה חושף פחות מעולמו הפנימי; ככל שהוא חושף פחות, לבן זוגו קשה יותר להכיר אותו; וככל שהוא מרגיש פחות מובן, הוא נסגר עוד יותר. האינטימיות מצטמצמת לא מפני שאין עוד אהבה, אלא מפני שהמרחב שבו שני אנשים יכולים להיראות זה לזה הולך ונסגר.

ההפך מתרחש כאשר בני זוג לומדים לראות זה את זה. מחקר עדכני על אינטראקציות רומנטיות מתאר תגובתיות כתהליך שבו בן הזוג קולט את מה שנחשף בפניו ומעביר בחזרה הבנה, תיקוף ואכפתיות. הקשבה היא תנאי חשוב לכך, אך אין די בשמיעת המילים; האדם צריך גם להעביר לבן זוגו שהוא הבין את משמעותן עבורו.

״לראות״ את בן הזוג אין פירושו תמיד להסכים איתו. אני יכול לחשוב שאשתי מפרשת אירוע בצורה שונה ממני, ובכל זאת להבין שהעלבון שהיא חווה אמיתי. היא יכולה לחשוב שהחשש שלי מוגזם, ובכל זאת להכיר בכך שאני באמת חושש. הכרה אינה אומרת: ״אתה צודק ואני טועה״. היא אומרת: ״אני מכיר בכך שזו החוויה שלך, והחוויה שלך חשובה לי מפני שאתה חשוב לי״.

אולי זהו אחד הדברים היפים ביותר שאדם יכול להעניק לבן זוגו. איננו יכולים למנוע ממנו כל כאב, לפתור כל קושי, או לספק כל צורך. אבל אנחנו יכולים להעניק לו את הידיעה שבתוך הקשר הזה הוא אינו שקוף. שמישהו מבחין בו. שמישהו סקרן לגבי עולמו הפנימי. שמישהו מנסה להבין לא רק מה הוא עושה, אלא מה הוא מרגיש ומה משמעות הדברים עבורו.

בסופו של דבר, ייתכן שמאחורי חלק גדול מן הכמיהה האנושית לקִרבה מסתתרת בקשה פשוטה מאוד: תראה אותי. תראה את הכוחות שלי וגם את הפחדים שלי. תראה את המעשים שלי, אבל נסה לראות גם את הכוונות, הצרכים והכאב שמאחוריהם. וכאשר אדם מגלה שבתוך הזוגיות יש מישהו שמוכן לראות אותו כך, מתאפשרת חוויה עמוקה של ביטחון: אני יכול להיות כאן כפי שאני, מפני שהאדם החשוב לי רואה אותי – ובכל זאת נשאר איתי.

ד"ר זאב קרומבי הוא מטפל זוגי ומומחה לטיפול בהתמכרויות-
להערות: [email protected]m